דברים שלמדתי מחברותיי הנורבגיות

כשקיבלתי זימון לפגישה דחופה עם הסאבג'קט: עוגת גזר - הבנתי שהמצב חמור.

כמה ימים קודם לכן, בהיותי שכירה תשע עד חמש סטייל, הגעתי למשרדי החברה בנורבגיה והצעתי שבמפגש העובדים יוגש כיבוד קל.

הנורבגים לא ידעו מה לעשות עם הבקשה המוזרה שלי.

הם לא הבינו למה בנאדם צריך לאכול משהו בין הצהריים לערב והסבירו לי שזה משבש להם את התזונה.

ברגן, נורבגיה. בתים וא.נשים יותר מדי מושלמים.

מפגש פסגה בנושא עוגת גזר

הגעתי לפגישה הבהולה, והמקבילה המקומית שלי, כדי להוכיח לי שהם בוחנים את ההצעה ברצינות, קראה למזכירת מנהל האתר.

הם קשקשו משהו בפנים רציניים וקראו למנהל האתר.

אחרי כמה דקות מנהל האתר קרא למנהל האחזקה, כדי לבדוק אם בכלל אפשר ליישם מיזם ישראלי עד כדי כך מטורלל. מצאתי את עצמי מוקפת בלונדינים מלרלרים בנורבגית.

המשרדים בנורבגיה. חניה, מישהו?

בכלל, בנורבגיה הרגשתי כמו במערכון של ארץ נהדרת עם מרגול שנכנסת לארקפה ומבקשת שחור חזק.

בכל ביקור, התגובה האינטואיטיבית של הנורבגים לבקשות המוזרות שלי היתה עקבית:

It’s Impossible.

רציתי שהקהל ישב בזווית נוחה מול המצגת הרבעונית. המשמעות היתה להזיז ב-5 מעלות את השולחנות באולם.

"It’s Impossible"

רציתי שיצאו בסוף הארוע לתמונה אדירה בחצר. לרגש! לחדש! להתגבש!

"It’s Impossible"

רציתי שיגישו כיבוד במפגש עובדים.

"It’s Impossible"

לא להאמין שמישהו משלם לי לבוא פה במקום הזה. סאקרז!

אנחנו מתלבטים אם להגיש עוגת גזר או עוגת שזיפים, לחשה לי באנגלית המקבילה המקומית שלי באמצע הדיון, שארגיש בעניינים.

בעניינים? אני? ממש!

עם אובר ווייט מכף רגל ועד ראש, עור כהה יותר מהאלי ברי ושיער שחור כמו לילה בלי ירח במצפה רמון. אם יש משהו שהרגשתי – זה אאוטסיידרית במלוא מובן המילה.

מה שהעמסתי לי בכל ארוחת צהריים - הויקינגים לא אוכלים שם בשבוע: פסטה, ירקות מאודים, עוף, סלטים, לחם (שיהיה! אף פעם אי אפשר לקחת עם זה סיכון), וגם פרי או שניים ומאפה לקינוח. עם אספקה כזו הרגשתי הכי בבית בעולם, פותחת כל יום ציר למציאת מקום פנוי בחדר האוכל, עם מגש צבעוני כמו הקרנבל בברזיל וגבוה כמו הר הקורקובדו.

והן? הקולגות הנורבגיות שלי? היפהפיות האלה שהיו גורמות לבר רפאלי לחכות בעליבות לנוטיפיקיישינז נמצאה לך משרה חדשה באולג'ובס?

הן - הן היו לוקחות כל צהריים צלוחית קטנה, מינאטורית כמו זו שהייתי משחקת בה כילדה בבית בובות, כזו שיכולה לשמש לי לקליפות של השאריות, ומניחות בתוכה באדישות שלושה שרימפסים חלוטים, חיוורים כאילו מישהו הגדיר אותם ב-water mark ושלוש פרוסות מלפפון ענקיות. (אבל מלפפאקינגפון!).

וכל האקט הזה היה משולל תשוקה לחלוטין, כאילו הן לא תהו מהבוקר מה מגישים היום בחדר האוכל (ממש! עליי לא תעבדו).

כשאני הייתי עוברת לקינוח הן היו בשרימפ השני.

החיוכים המנומסים הסגירו את המבוכה שלי. איזה פדיחות! מה? אני כזו פרה? אני אוכלת יותר מדי? או שהבדלי התרבות בינינו כל כך עמוקים?

לצערי במקרה הזה כל התשובות היו נכונות.

טוב, אולי לא הייתי פרה, אבל אכלתי המון. הרבה מעבר למה שהייתי צריכה, סתם כך, מתוך הרגל. בדיוק כמו שההרגל שלהן היה להכניס לגוף רק מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך.

חבורת נורבגים שעושים את עצמם אוכלים בין הארוחות

זה היה נראה לי מופלא עד בלתי אפשרי. לאכול רק מה שהגוף צריך. סגפני אפילו. מוגזם - בטוח. לא הגיוני.

מעולם, אבל מעולם לא חשבתי שיבוא יום ואחיה כך.

אז נכון, הבורי והאמנון הים תיכוניים משמשים לי כיום על תקן שחקנים מחליפים לשרימפסים הסקסיים, וברוקולי יותר מפתה אותי אישית ממלפפון, אבל זה קרה.

אחרי שנים של אימון עצמי, למידה, מנטרות חוזרות בראש שגם אני מסוגלת, וגם אני ראויה - זה קרה. הפנטזיה הפכה להרגל. ההרגל הוטמע כל כך חזק שכל פרוסת עוגה מאיימת לשבש לי את התזונה – וגם בזה למדתי לשלוט וליהנות.

בסוף כבשתי את נורבגיה. הם נכנעו והגישו עוגת גזר במפגש עובדים, ככה סתם, בין הארוחות, אללה ירחמו.

כמובן שהכניסו לי על הדרך כשהפגינו תור מופתי לבופה מעורר המחלוקת, שהובא לשם בניגוד לרצונו. לקחתי את זה כעקיצה אישית לישראליות החנטרישית שאני מייצגת בגאווה.

תור דומם, שהמשיך עד לקצה המסדרון. (ככה עומדים בתור? לא נורמלים. לא יישאר לכם).

אז במיוחד בשבילך סיכמתי את מה שלמדתי מהקולגות הנורבגיות שלי אי שם כשעוד עבדתי במשרד כמו של גדולים:

יש הרבה דגים בים מעבר לעובדה שכל חברותיי הנורבגיות צרכו לא מעט דגים מדי יום, רובן היו בזוגיות פרק ב', ג' או ד'. בכישרון ובהתמדה של סוכן שב"כ הצלחתי עם הזמן לפתח מערכות יחסים ולהיכנס להן מתחת לעור, כדי להבין מה קורה שם. הרושם שלי היה שהן פשוט חיות במין מודעות גבוהה כזו שהן שוות וראויות להכי טוב. כמובן שלא עשיתי מדגם מייצג ואני מדברת רק על הנורבגיות המהממות שפגשתי בברגן, העיר השניה בגודלה בנורבגיה, 280 ימי גשם בשנה, נעים להכיר. רק אנה, אשת החיל, נשארה עם אותו בעל - מימי התיכון. כששאלתי אותה מה בעלה עושה לפרנסתו, היא הסבירה לי בענווה כנה, שיש להם בארות נפט והם לא באמת צריכים להתפרנס.

בכל זאת, בשביל הנשמה הוא דג ומוכר שרימפסים בארצות שכנות, ופעם בחודש מגיע הביתה. היא מצידה, חיה עם זה בשלום, עובדת במשרה מלאה, מגדלת את הילדים, עושה יוגה ופילאטיס ואפילו מצאה זמן להתמודד על מקום במועצת העיר (בסוף לא נבחרה).

אז למדתי מהנורבגיות שלי, לא להתפשר - לא על מה שאני מכניסה לצלחת ולא על מי שאני מכניסה הביתה.

'סטוק' זה משהו שאפשר לוותר עליו במסדרונות החברה היו ארוניות ציוד משרדי, עמוסות כל טוב: פוסט איטס, עטים (כולל פיילוט שחור 0.4!), מהדקים ועוד דברים שהעכבר והמקלדת הוציאו לגמלאות. ככה, מונחות להן בלי סוגר ובריח, בלי קוד, מנעול או שומר סף. שמתי לב שאף אחד לא נוגע בהן.

התחלתי במחקר לא רשמי ובחנתי מדי יום אם יש שינוי בערימות הציוד. יום אחד אפילו הרחקתי לכת ותוך כדי הליכה, מיקמתי בנונשלאנטיות את הפוסט איט בצורה כזו שאם משהו היה נוגע הייתי יודעת.

הוא נשאר ככה ימים.

לדעתי עד היום זה ככה.

לא הבנתי איך הם לא ממלאים ילקוטים לקראת הראשון בספטמבר או לפחות אוגרים לעצמם במשרדים האישיים ציוד אישי, שיהיה! הכי טבעי!

איכשהו המונחים שיהיה, לשעת צורך, ליתר ביטחון – לא הניעו אף אחד מהנורבגים ליצירת סטוקים, לא בצלחת, ולא במשרד.

רזולוציה זוועה, אבל אי אפשר לפספס את הפריצות הבלתי נסבלת. פוסט איט להמונים.

כששמים גבולות לחטאים, החיים יותר יפים בברגן אין לשוטרים נשק ויש עברות אסורות - שמותרות רק בפארק המוקדש לכך. רוצה לעשות סמים? בא לך להשתכר ולשחק אותה מפרת סדר? תדאגי שזה יהיה בתוך גבולות הפארק. הפארק יפהפה, מוריק, רחב ידיים, נקי, מאובזר בספסלים ובפחים.

שם לא יעצרו אותך, אבל אם את עוברת את הקו לרחוב - כדאי שתחזרי למוטב ומיד. הם חיים ככה כבר עשרות שנים. בשלום. וזה מסתדר לי בול עם הכללים שלי לחטוא - אבל להציב גבולות.

לדעת שהחיים האמיתיים צריכים להיות נורמטיביים, בלי פנאטיות ותמיד צריך להשאיר מקום לחריגות, כדי שהסדר יישמר.

(רק) מלמעלה הכל נראה מושלם הנוף בטיסה מעל נורבגיה הוא מהיפים בעולם בעיניי. ירוק אינסופי, פיורדים ומים בשפע. א.נשים יפים, בתים רחבי ידיים, נופים מרהיבים, חיי משפחה ופנאי – לכאורה הכל.

ועדיין שיעור ההתאבדויות בארצות סקנדינביה הוא אחד מהגבוהים בעולם.

יותר מדי ימי גשם? יותר מדי שעות אור?

אולי איזה פחד קיומי כמו אצלנו היה מדרבן אותם לאהוב קצת יותר את החיים. מי יודע.

מה שבטוח הוא, שגם אם את רואה לפעמים מבחוץ שהכל ירוק או וורוד או וואטאבר אצל מישהי - חכי רגע עם הקנאה.

תזכרי שרק מגבוה הכל נראה פיקס.

בקטן, מקרוב, לא הכל מושלם.

אז אל תתייאשי בדרך בטעות.

חחח... נקנקתי אותם. בסוף כולם אכלו עוגת גזר :)