הסיפור (שלי) שאינו נגמר

אצלי זה התחיל בכיתה ג'. שיעור שחיה כחלק מתכנית הלימודים נראה לי עונש נוראי, אותו העברתי מדי שבוע במבטי קנאה והערצה לחברותיי הדקיקות. לא הייתי שמנה אבל היו לי שפקעלך, פולקעס, love handles, טאיירים או איך שתקראי לזה. וכל הטוב הזה היה מתפקע מקווי המתאר של בגד הים, שלא ציית לפנטזיית הרזון הילדותית שלי ובחר להיות נאמן למציאות.

את גיל ההתבגרות העברתי כמו כולם, עם מלא פסטה ושניצל ופתיתים וארוחות ביניים של סנדביץ' לחם שחור אחיד (בעובי שיוצא כשחותכים לבד) עם שכבה נדיבה של שוקולד השחר. כל זה, בצד היכרות לא רעה בכלל עם מגוון די רחב של פירות וירקות.

בצבא לא הייתי שמנה ולא רזה. התהדרתי במידה 42-44 על מטר שבעים וארבע, סביבי לא מעט חיילות רזות שעוררו בי שוב את אותו רגש קנאה (לימים הבנתי כמה הוא דבילי).

תיבת הפנדורה שלי לא אשכח לעולם את הרגע שבו התיישבתי על המיטה הצבאית החורקת, מחזיקה בהתרגשות קופסא חגיגית של מרזי מורית שהגיעה בדואר הגדודי. התרגשות שיא, אחרי חיסכון ארוך (בכל זאת, הייתי צריכה לממן פק"ל יומי של קולה, אגוזי ובורקס גבינה ע-נ-ק, שרק אלוהים ואני יודעים כמה היה טעים, שניות אחרי שחולץ בגבורה מהתנור הלוהט, אי שם ברמת הגולן).

זו היתה הפעם הראשונה שניסיתי לגלגל אחריות לגורם חיצוני בנוגע לגוף שלי.

בעולם של אז - בוגרי קישקשתא, שכונת חיים וריץ' רץ' יבינו אותי :) - לא היה המון ידע בנושא והשיטה של מרזי מורית היתה שם דבר. אחרי שקראתי בקפידה את ההנחיות, הצלחתי להתמיד במשך לא פחות מ-24 שעות (מהם 8 שעות שינה).

ואז נשברתי. בקרייב מטורף למתוק, פתחתי בבת אחת את כל חפיסות השוקולד הקטנות, אלה שהיו אמורות להיות חטא יומי, ואכלתי את כולן.

הקופסא שהיתה כל תקוותי פתאום עצבנה אותי.

בוגדת שכזו.

איך יכול להיות שהיא לא השתלטה לי על החיים ועשתה לי סדר בצלחת?

שמתי את מה שנשאר מהקרטון בצד וחזרתי לפק"ל אגוזי וקולה ששמרו לי אמונים עד השחרור.

תפוז ביום - זהירות! מדרון חלקלק

כשהשתחררתי עבדתי מלא.

לכל חברות הגיוס וכח האדם שקיבלו את קורות החיים המפונפנים שלי, בואו אני אגלה לכן סוד: הם היו ערוכים. מאוד ערוכים. קבלו הצצה לדבר האמיתי:

שלוש שעות התלמדתי כמלצרית בפוקאצ'ה בר בירושלים, ואחרי שהגשתי למישהו שוקו רותח עם קש, שלחו אותי בבושת פנים לשטוף כלים. אחרי כמה דקות הטאבון התפוצץ (זה לא קרה מעולם לפני כן) וכל המטבח התמלא קמח. מהר מאוד הבנתי שהיקום מכוון אותי להתמקם בצד האוכל של הצלחת.

שלושה ימים הייתי מוכרת באחת החנויות הראשונות של פוקס, שאז מכרה רק טי שירטס צבעוניים, עד שקרה אירוע מכונן נוסף, בו רץ לכיווני אדם פצוע, מדמם. הגשתי לו עזרה ראשונה ואחרי כמה דקות הבנתי שהוא בורח מהמשטרה. כל הסיטואציה הזו נראתה לי כמו עוד סימן מלמעלה, אספתי את עצמי ואת הטיפים בקיפול בגדים - והמשכתי הלאה.

שלושה חודשים הייתי מזכירה בלשכת שר ואחר כך הצלחתי להחזיק עבודה במשך שנה שלימה(!) כקופאית בשילב. בסופי שבוע עבדתי כמוקדנית במודיעין אזרחי. הגעתי למשכורת של 4,000₪ שנראתה לי אז אסטרונומית וזמן לאכול כמעט ולא היה לי.

בשילב הייתי עסוקה בלעלות ולרדת מסולמות, לשלוף ללקוחות הריוניים כסאות בטיחות, סל-קלים ועגלות. לאט לאט המשקל נשר ממני ופתאום מצאתי את עצמי אוכלת תפוז אחד, בודד, ביום שלם. גם בימים שבהם ביקרתי בחדר כושר.

באחד הבקרים, רגע לפני שיצאתי לעוד משמרת כפולה, התארחה בתכנית הבוקר אישה אנורקסית בשלבי גסיסה והבנתי שזה הסימן שלי מאלוהים להירגע ומהר.

Fast Forward - להריונות ולידות

בכל אחד משני ההריונות עליתי לא פחות מ-36 קילו. להיפטר מהם לקח לי שנתיים. אחרי ההריון הראשון זה היה באדיבות קופת החולים שלי ודיאטנית מופלאה בשם סיגל שלא הפסיקה להאמין בי. אחרי ההריון השני התחלתי לרוץ המון. זה כבר היה חלק מההתעוררות שלפני הגירושין, שאני היום יודעת לזהות אצל נשים אחרות בתהליכי צמיחה והתפתחות אישיים.

בתפקיד האחרון כשכירה, היה לי לכאורה הכל: טייטל נוצץ, רכב חדש, משכורת פצצה, בוס מהמם. לא ידעתי להסביר איך ברמזור הסתכלתי במראה והופתעתי לראות דמעות על הלחיים שלי. כל בוקר, במשך חודשים, התבלבתי בדרך והגעתי עד יבנה במקום רחובות. השיא היה כשישבתי במשרד ופשוט התייפחתי, לא מבינה מה אני עושה שם. ידעתי שאני חייבת לשנות את החיים שלי מהקצה אל הקצה.

לקחתי דף וכתבתי רשימת מכולת של כל הדברים שאני רוצה שיקרו.

זה מה שהיה כתוב שם:

1. להתפטר - עוד היום

3. להחזיר לעצמי את הגוף שאני אוהבת

4. להתפתח רוחנית

5. לפתוח עסק משלי

6. להוציא בעצמי את הילדים כל יום מבית הספר

הדבר הבא שעשיתי היה לכתוב מייל לבוס שלי שאני מתפטרת. הוא שהה בדיוק באותו זמן במינסוטה, התקשר כעבור שתי דקות למרות הפרשי השעות וביקש שאחשוב על זה עד שיחזור - אבל אני הייתי נחושה.

מכאן התחלתי לסמן באובססיביות וי על כל אחד מהאייטמים ועברתי תהליך ארוך של חזרה לעצמי. גוף, נפש, הקשר עם הילדים, התפיסה בנוגע לניהול נכון של כסף - כל אלה עברו מטמורפוזה.

מיד כשהתחלתי לעבוד מהבית, התחלתי ליישם את כל מה שלמדתי בנושא תזונה, כי ידעתי שזה או לפה או לפה: או שאשב כל היום על התחת, אטחן שטויות מכל הבא ליד ואשמין בטירוף, או שגם פה אחזיר לעצמי את השליטה על החיים ואחיה אותם כמו שאני באמת רוצה וראויה.

היום, שנתיים יותר ו-14 קילו פחות, אני גאה לחיות יום יום בתזונה עשירה ובריאה. בבלוג הזה אני מרגישה שליחות לשתף אותך בכל הידע, הטיפים והטריקים שעבדו ועובדים בשבילי. והלוואי ואצליח לעזור אפילו למישהי אחת.

אוהבת אותך!

אני.